המדיניות הצ’כית כלפי ישראל – שטף של אהדה בלי אף טיפת צביעות

המדיניות הצ’כית כלפי ישראל – שטף של אהדה בלי אף טיפת צביעות

ישראל מאמינה כי ארה”ב היא בת בריתה הקרובה והנאמנה ביותר. הסיבה לכך נובעת מהיחסים המורכבים והמאופקים שיש לישראל עם מדינות אירופאיות רבות. עדיין, לאחר 1989 ובמיוחד לאחר 2004, ישראל הרוויחה עוד חברים חדשים באירופה – צ’כיה היא המקרה הבולט ביותר מבין כולם.

היחסים בין ישראל למדינות מערב-אירופה החלו להתקרר לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967. האליטה האירופאית הליברלית, לרב השמאלנית, התחילה לחשוב על ישראל כמדינה תוקפנית. בעיניהם, המדינה היהודית, אשר לאורך שנים נתפסה כדוד החלש מול גלית הערבי החזק, הפכה לבריון המדכא את הפלסטינאים.

מדינות מערב אירופה החלו לבקר את כיבוש ישראל בגדה המערבית הרבה לפני שהפך הנושא לשם דבר בדיפלומטיה העולמית. בעוד שהארגון לשחרור פלסטין (אש”ף) נחשב בישראל ובארה”ב לארגון טרור, בערי בירה רבות במערב אירופה, הרשו לאש”ף לפעול כארגון המייצג את האינטרסים של הפלסטינאים. ישראל, אשר התעמתה מול התקפות טרור הולכות ונשנות שבוצעו ע”י הפלסטינאים, כולל רצח האתלטים במשחקים האולימפיים במינכן בשנת 1972, התרחקה יותר ויותר ממדינות אירופאיות רבות.

מורכבות היחסים בין ישראל למדינות אירופאיות מסוימות גם באה לידי ביטוי ביחסיה של ישראל עם האיחוד האירופי. אחת מהיוזמות הראשונות שהנציבות האירופית קידמה היא הכרזת ונציה בשנת 1980 אשר הכירה בזכות הפלסטינאים לממשלה עצמאית. הדבר קירר את היחסים בין האיחוד האירופי לישראל לשנים רבות. למרות זאת ובעיקר מתוך ההבנה כי אירופה הנה שחקן-דיפלומטי כבד משקל החלה ישראל לחפש דרכים לתקשורת טובה יותר עם האירופאים.

2004 מביאה עימה חברות איחוד אירופי חדשות לישראל

להתרחבותה של אירופה בשנת 2004 היתה השפעה חזקה על דעת האיחוד האירופי מול הסכסוך במזרח התיכון. החברים החדשים, קומוניסטים לשעבר, הביאו עימם נקודת מבט חדשה המגיעה מניסיון שונה. מדינות אלו לא סבלו מסינדרום פוסט-קולוניאליסטי. לאחר ניסיונם המר עם משטרים טוטאליטריים קומוניסטיים, פחות היה בהם רצון להתפייס עם המשטרים הרודניים של ארצות ערב במזרח התיכון. עם זאת, כמדינות לווין של רוסיה, מדינות אלה נאלצו למרות הכל לשמור על יחסים הדוקים עם העולם הערבי.

לאחר נפילת חומת ברלין, יחסים טובים עם ישראל הפכו לסמל לחופש למדינות הקומוניסטיות לשעבר. מדינות הגוש המזרחי לשעבר גם כן היו חפצות יותר להבין את עמדת ישראל בהתייחס לאתגרים האזוריים. עם ניסיון ברור מהמלחמה הקרה שכלל פלישה וניצול, הן היו פחות ביקורתיות לגבי השימוש של ישראל בכוח. אחרון, אך עם חשיבות זהה, בשטח המדינות הפוסט-קומוניסטיות היו פחות מיעוטים מוסלמיים, דבר אשר אפשר להן לעצב את פוליטיקת המזרח התיכון שלהם באופן עצמאי מלחצים פוליטיים של קבוצות מוסלמיות.

מערכת היחסים המיוחדת של צ’כיה וישראל

בין המדינות הקומוניסטיות, הרפובליקה הצ’כית נחשבת היום לאחת מבנות בריתה הקרובות של ישראל. בשנים האחרונות, פראג תמכה בישראל אפילו בזמן אירועים אשר הביאו גינויים חמורים מכל רחבי דרום וצפון האיחוד האירופי.

בקיץ 2006, בזמן שישראל לחמה בחיזבאללה, הרבה מדינות אירופאיות דרשו הפסקת אש מיידית. צ’כיה מאידך גיסא, קראה לזכותה של ישראל להגן על עצמה. במהלך מבצע “עופרת יצוקה” בחורף 2008-2009, הרפובליקה הצ’כית הייתה אחת ממעט המדינות באיחוד האירופי אשר לא גינתה את פעילות ההגנה של ישראל בעזה נגד החמאס. עמדתה של צ’כיה הודגשה עשרות מונים באותו הזמן מכיוון שפראג החזיקה אז בנשיאות הנציבות האירופית ולכן דיברה בעצם בשם האיחוד האירופי כולו.

התוכנית הצ’כית לארגון מפגש פסגה ישראל – איחוד-אירופי בסיום הנשיאות, כשמטרתו הייתה שדרוג היחסים בין האיחוד האירופי למדינה היהודית, בוטלה בעקבות כך. כמה מחברי האיחוד האירופי התנגדו להעמקת היחסים עם ישראל ללא התקדמות בתהליך השלום. תוכניתה של צ’כיה אומנם לא התגשמה, אך מערכת היחסים המיוחדת בין הרפובליקה הצ’כית והמדינה היהודית נותרה איתנה. בכדי להבין את השורשים העמוקים של קרבה זו, יש להביט אחורה אל העבר ההיסטורי הלא ממש רחוק.

בצ’כיה, היחסים בין התושבים ובין היהודים כמעט ולא היו מסובכים אף פעם. יהודי צ’כיה השתייכו תרבותית לאוכלוסייה הגרמנית או הצ’כית במדינה, אשר עד 1945 היתה מאד רב תרבותית. היהודים, גם דוברי הגרמנית וגם דוברי הצ’כית, היוו חלק בלתי נפרד ונטמעו בעסקים, בתרבות ובאליטה המדעית של המדינה הצ’כית. בהשוואה למקומות אחרים במזרח אירופה, במיוחד בפולין, העילית הצ’כית נטתה פחות לעמדה האנטישמית. למען האמת, מעמד ההשכלה אשר היה לא-אנטישמי השפיע על מדיניות המדינה בזמן הרפובליקה הראשונה (התקופה שבין 1918 ועד מלחמת העולם השנייה). הצ’כי המשפיע ביותר בתקופה זו, הנשיא הראשון של צ’כוסלובקיה, תומס גריג מסריק, היה תומך נלהב של הציונות ושל הרעיון של בית יהודי ליהודים בפלסטינה. הוא היה ראש המדינה הראשון אשר ביקר בפלסטינה הבריטית בשנת 1927.

ועידת מינכן היתה ועדיין מהווה עבור האזרח הצ’כי הממוצע את אחד מהאירועים החשובים בגיבוש הדעה באשר לפוליטיקה העולמית. בשנת 1938, צ’כוסלובקיה נכפתה לוותר ולמסור חלק גדול משטחה לגרמניה של היטלר לאחר שבריטניה וצרפת חתמו על ברית עם גרמניה ואיטליה. העובדה ששני כוחות גדולים בגדו במדינה קטנה במרכז אירופה בכדי לפייס משטר נאצי תוקפני השאירה את הצ’כים עם הרגשה מרירה של בגידה ונטישה בלתי נסלחת כמעט.

עם ניסיון שכזה, הצ’כים מזדהים חלקית עם עם ישראל. שלא כמו צ’כוסלובקיה של 1930, הצ’כים רואים בישראל דמוקרטיה יחידה שמוקפת משטרים לא דמוקרטיים. הצ’כים יכולים להבין טוב יותר את הסקפטיות הישראלית מול הרעיון שויתור על שטח יוביל אוטומטית לשלום בר קיימא.

טראומה מכניעה

נכונותה של ישראל להגן על שטחה גם בעזרת שימוש בכח וחוסר הרצון לסמוך על אחרים בענייני הביטחון שלרוב מפורש במערב אירופה כעקשנות ותוקפנות – מתקבל בהבנה ברפובליקה הצ’כית. למדינה זו היה ניסיון ביש-מזל עם כוחות מערביים, אשר ב-1930 הבטיחו לערוב לביטחונה. ברם, תחת לחץ, הם נכנעו והקריבו את שטחה של צ’כוסלובקיה וכתוצאה מכך, נכפה על צבא צ’כוסלובקיה להיכנע ללא קרב.

הטראומה מהכניעה ההיא תרמה להתפעלות מיכולתה של ישראל לעמוד בהתקפות עליה ולהילחם חזרה. דורות של צ’כים שגדלו תחת צל מינכן וחיו בזמנים בהם צ’כוסלובקיה איבדה את חירותה שוב (תחת הדיקטטורה הקומוניסטית בשנים 1948 ו-1968 בהתאמה), נפעמו מיכולתה של ישראל להגן על עצמה ודבר זה היווה עבורם מקור השראה חזק.

בדומה, ישראלים מרגישים חיבה לצ’כים. בשנת 1947, ערב הקמת המדינה היהודית, המשלחת הצ’כוסלובקית לנציבות המיוחדת של האו”ם קידמה את הרעיון של חלוקת פלסטינה לשתי מדינות. באותו הזמן, טייסי ארגון ההגנה, קיבלו את אימוניהם בצ’כוסלובקיה. אחד מהטייסים, עזר וייצמן, הפך מאוחר יותר לנשיאה של מדינת ישראל.

בשנת 1948, רגע לאחר שהוקמה מדינת ישראל צ’כוסלובקיה הייתה הראשונה לספק לה נשק. והיא עשתה זאת למרות החרם הבינלאומי. ישראלים ותיקים עדיין רואים בסיוע זה את אחד מהגורמים המכריעים שעזרו בניצחון המדינה היהודית במלחמה היהודית-ערבית הראשונה בשנים 1948-1949. אם כי, סיוע צבאי זה לא היה אלטרואיסטי לגמרי, כיון שישראל שילמה סכומים לא מבוטלים עבור הנשקים שלא היו נדירים כלל במזרח אירופה של אחרי המלחמת העולם השנייה.

למרות שבזמן הקומוניזם יחסי צ’כוסלובקיה-ישראל התקררו מעט, מיד לאחר 1989, היחסים התחדשו. כיום, שתי המדינות לא רואות עצמן בנות ברית, אלא הרבה יותר מכך. לישראל, הרפובליקה הצ’כית הינה מדינה אשר מבינה את המצב הגיאופוליטי של המדינה היהודית ובשונה מכמה מדינות מערב אירופה אינה פציפיסטית וצבועה. עבור הרפובליקה הצ’כית, ישראל הינה מדינה דמוקרטית, אשר בטחונה ורווחתה חשובים לדמוקרטיה העולמית ולחופש.

עסקים וגיאופוליטיקה

יתרה מכך, המדינות בנו קשרים כלכליים חזקים. ישראל כמדינה המפיקה טכנולוגיות פורצות דרך הינה שותפה עסקית מושכת מאד עבור חברות צ’כיות רבות. מאידך גיסא, כיון שהאיחוד האירופי מייצג את השוק הגדול ביותר עבור ישראל, עליה ביחסים הכלכליים עם הרפובליקה הצ’כית שמשקיעה לא מעט בטכנולוגיה מספקים לחברות ישראליות דרך טובה להיכנס לשוק האירופאי.

היחסים החמים בין הרפובליקה הצ’כית לישראל בנויים על בסיס גיאופוליטי ועניין כלכלי משותף. המייחד את היחסים הללו הינה כי שתי המדינות חולקות ערכים בסיסיים והבנה דומה של אתגרים אותם חווה העולם כיום. הצ’כים, בהשוואה למדינות אירופאיות רבות, פחות תמימים ואינם נוקטים עמדה אדיבה כלפי משטרים רודניים וכלפי האתגרים הביטחוניים במזרח התיכון. הדבר מוערך מאד על ידי הישראלים, אשר לרוב רואים באירופאים כאלה שלא מוכנים להבין את האתגרים הביטחוניים במזרח התיכון, וגם צבועים מכיון שאירופאים מצד אחד מבקרים את השימוש בכוח של ישראל, ומצד שני, מסתמכים על ארצות הברית שתגן על ביטחונם.

כאשר תהליך השלום במזרח התיכון נראה כמו חלום רחוק, ניתן רק יכול לקוות שחברות קרובה בין ישראל לרפובליקה הצ’כית תעזור לישראלים להבין טוב יותר את חלק מהעמדות שמציגות מדינות אירופה, ולהיפך. 

לקריאת עוד מאמרים ומידע מעניין נוסף – לחצו כאן

מקור המאמר – http://visegradrevue.eu/?p=581